054-5893399 avrahammsw@gmail.com

כיבוד הורים – לא רק לילדים קטנים – פרשת ואתחנן​

מלמדים אותנו כילדים, בכמעט כל תרבות בעולם, להישמע להורים ולכבדם. כילדים קטנים, אנו מאמינים שאנו מגיעים לשיא הכיבוד אם אנו משחקים בשקט כשהם ישנים. וכשאנו מתבגרים, גם ההורים מתבגרים ומזדקנים. לעתים גם מחלות תוקפות אותם. יש פתאום צורך לילד לשאת את עול הטיפול על כתפיו. איך מתמודדים עם המצב החדש? יש פה סוג היפוך תפקידים. ההורים שטיפלו בנו כשהיינו קטנים וחסרי אונים פתאום הופכים להיות הנצרכים והילדים הופכים להיות שומרים על בריאותם ובטחונם. באיזה אתגרים חדשים פתאום מתמודדים?

פרשתינו מביאה לנו את מצוות כיבוד הורים. המצווה היא כה מרכזית ביהדות, שה' הכניס את זה לעשרת הדברות. מעבר לזה, המצווה הזו היא אחת מרק שתי מצוות ששכר מצווה כתובה בצידה, "למען יאריכון ימיך".1 הרבה דיו נשפך כבר לאורך השנים – פילוסופית, הלכתית\חוקתית, ואתית – שמצביעים על המרכזיות של מצווה זו. הצד ההלכתי מתייחסת לטיפול הישיר בהורים – הלבשה, האכלה ועוד. התפקידים האלו, ברוב הגדול של המקרים, לא נזקקים להם כשההורים צעירים בריאים ורעננים והילד עדיין ילד – למרות שזה די חמוד וכייפי כשהילד (או הנכד) מביא כוס מים קרים כשעבודים בגינה. הדגש בהלכות האלו הן על הטיפול בהורה החולה והחלש.2

חז"ל מביא לנו כמה מקרים של רבנים ואנשים פשוטים שטיפלו באיכפתיות, כבוד, הערכה ואהבה בהורים שלהם. לדוגמא, הסנדל של האמא של ר' טרפון נקרעה כשנכנסה לחצר. רבי טרפון התכופף ושם את ידיו על הרצפה הקרה כדי שכף רגלה של אמא שלו תדרוך רק על כפיו ולא על הרצפה הקרה.3

האם אנו יכולים להגיע לרמה הנשגבה הזו? האם לעתים יש לנו 'מטענים' המפריעים לנו? איך מקדישים זמן לאחריות החדשה הזו? חבר שלי שטיפל במסירות בהוריו ביקר פעם בקופת חולים ושמה הם ציינו כמה הוא עושה עבור ההורים. אחת המזכירות שם אמרה לו – "כיבוד הורים זו לא מצווה לילדים קטנים." יש המון אחריות והרבה אתגרים. אנו כהורים יודעים ומרגישים ללא ספק את האחריות הרבה שקיימת בטיפול ובטחונם של ילדים. אצל הורים זה שונה. יש כאן היפוך תפקידים. איך מתמודדים עם זה?

ויקטור פרנקל, מחבר הספר האדם מחפש משמעות, מספר על עצמו ערב מלחמת עולם השנייה. בגלל שהוא היה כבר רופא בעל שם, ממשלת אוסטריה הנפיקה עבורו ומשפחתו ויזה לצאת לארצות הברית. אך הוריו לא נכללו בויזה. הוא שמח להזדמנות לצאת ולהמשיך את עבודתו ואף הוריו אמרו לו לנצל את הויזה. אך התלבט בגלל האחריות שחש כלפי הוריו. חיכה לסימן לדעת מה לעשות. יום אחד, חזר הביתה ושם לב שאבא שלו הביא אבנים הביתה מבית הכנסת לאחר הריסת בתי הכנסת בעיר. שאל את אביו מה זה, ואביו סיפר לו שזה אבן מעשרת הדברות. 'איזו מהן?' שאל פרנקל. 'כבד את אביך' ענה אביו. באותו רגע, פרנקל קבל את הסימן שיחכה לו. החליט להישאר. אמנם הוריו לא שרדו, ואף אשתו של פרנקל לא שרדה. גם פרנקל עצמו עבר תלאות בשואה. אך הוא לא התחרט לרגע על החלטתו.4

לכל אחד יש מאבק, יש אתגר עם השאלה הזו. זה אכן, לא מצווה לילדים קטנים. זה אתגר לילדים מבוגרים של הורים מדקנים. וזה תהליך של החלטות שאנו מאותגרים לקבל באחריות, באומץ ובאהבה.

הערות

1.      דברים ה:טז
2.      חלק מהרעיונות מובאים ומוסברים בשיח מאוד נחמד אצל ג'רלד בלידשטיין.
3.      תלמוד ירושלמי פאה א:א
4.      פרנקל, ויקטור, מבוא לספר האדם מחפש משמעות, 1992

אברהם עובד עם משפחות שצריכות להתמודד עם מצבים חדשים כגון אלה ולקבל החלטות המתאימות למצב המשפחתי המיוחד.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט